אנו מכנים את הקב"ה בשני כינויים – בורא ומנהיג. הכינוי בורא מתייחס להתגלות ה' בעצם מציאות הטבע, עצם קיום הנבראים והתמדתם הטבעית. הבחינה הזו מקיפה את כל הנבראים כולם, מהמלאכים העליונים ועד השבלולים הקטנים, שכולם מתקיימים מהבל פיו של בורא העולם. התגלות ה' זו היא אשר הופיעה במעשה בראשית, וסודה שם א‑להים בסוד "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ‑לֹהים", וכמבואר בספרים, ש'א‑להים' גמטריא 'הטבע', כי הוא שורש הטבע, סוד כוונת שם זה שהוא "בעל הכוחות כולם".
כינוי פנימי יותר הוא בחינת 'מנהיג', והוא מתייחס להתגלות ה' במרחב האנושות כולה, ובייחוד בעם ישראל. ויסוד העניין הוא, שהקב"ה לא ברא את העולם בלי מטרה וסיבה, אלא למען תכלית עליונה ומופלאה. ומאז בריאת העולם הקב"ה מגלגל ומניע את גלגלי תבל כדי להביא את המציאות אל תכליתה ומטרתה. וזהו יסוד אמונת ישראל, שהקב"ה ברא את העולם מתוך רצון חופשי, ולמען מטרה עליונה מאוד, וכשם שהוא ברא את העולם בכוחו המופלא, כך הוא ממשיך לדוחפו ולנהלו ולהנהיגו, עד שיבוא למטרה עליונה זו. וכשם שאין שום נברא שיכול לעמוד כנגד גבורת הבורא, כדרך שהיד אינה יכולה לסרב למוח, כן הדבר בנוגע להנהגת הבריאה לתכליתה – אין שום נברא שיכול לעצור את העולם מלהגיע לתכליתו, ואין שום נברא שיכול לעצור את עם ישראל מלהגיע אל שלמות גאולתם. כי התכלית נדחפת בכוח אין סוף המניע את כל גלגלי העולם ויצוריו אל העתיד העליון שעומד ביסוד הבריאה.
מאז בריאת העולם ועד יציאת מצרים, ההתגלות העיקרית של ה' יתברך הייתה בבחינת 'בורא', כמי שמקיים את הבריאה ומעמיד אותה. אך עדיין לא התגלה בכל עוזו בבחינת מנהיג – להורות שיש לעולם תכלית ומגמה. וכך קמו בני האדם, והקימו מטרות לעצמם, והשתמשו בטבע להגשמת מטרות אלו. פרעה הגיע לתכלית המיצוי העצמי של מדרגה זו – שהשתמש בטבע בצורה מפותחת מאוד, עד שידעו חרטומיו בלהטיהם גם את חוקי המטאפיזיקה, ובכוחנות רבה שלט פרעה בכל עמו ועבדיו, ועשה עצמו א‑לוה, בשוקעו בזוהמת תאוותו, כתנין הרובץ בתוך יאוריו.
לתוך מציאות זו נגלה הקב"ה באורו, והחדיר את הקומה הבאה והרובד הפנימי יותר של מערכת התגלותו, בסוד מנהיג. כך בא הקב"ה להורות, שהוא ברא את הכל, ושיש תכלית לבריאה. והתגלות זו היתה באותות ובמופתים, שהם חריגה מדרכי הטבע. אך אין עיקר הכוונה להורות שהקב"ה יכול להרוס את חוקי הטבע, אלא בא להראות שיש ביסוד הטבע רצון וחכמה א‑להיים, שמעמידים את הטבע למען תכלית עליונה. הניסים שנעשו במצרים משולים לאדם המניע את גופו בבחירה, למען מטרותיו ורצונותיו. יציאת מצרים היא התגלות התכלית ומגמת הבריאה, והיא בחינת זריקת נשמה בתוך הגוויה העולמית כולה, שמשעה שהופיעה המטרה, ודרכוּ ישראל על במת האנושות, הרי שהעולם קיבל כיוון ומטרה, ומשמעותו הקדומה הופיעה ונולדה לעולם. לידת ישראל לעולם איננה מאורע לאומי בלבד, אלא עניין אנושי ועולמי, כי בלידה זו גם נולדה נשמת העולם, אור השכינה, שזרחה והפציעה ביופיה, ובכך נתנה לעולם משמעות וכיוון.
המאבק בין משה רבנו לפרעה איננו רק מאבק סביב העבדות של עם ישראל, אלא סביב כל מהות העולם. זהו ויכוח עמוק מאוד, על עצם קיום העולמות ועל תכליתם. זהו שאמר פרעה – "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּֽחַ" (שמות ה ב). תחילת דבריו הם השורש, וסופם הם התוצר. העבדות של עם ישראל היא הנגזרת מההתכחשות למציאות ה', וממילא למהות ומגמת העולמות כולם. וידועים דברי האריז"ל, שפרעה אכן הכיר במציאות שם א‑להים, כאומרו ליוסף "אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱ‑לֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ" אלא שהתכחש לשם הוי"ה (עיין שער הכוונות, דרושי הפסח, דרוש א'). והיינו שפרעה סבר שהטבע אמנם מקויים מלמעלה, אך הוא מחוסר תכלית ומגמה. וכדוגמת שיטתו של הפילוסוף, המובאת בספר הכוזרי.
ביציאת מצרים קרע הקב"ה את השמים ואת מערכות הטבע, והתגלה עלינו ברוממותו, וחקק בנו את האמונה בדבר מציאותו, והשגחתו, ויכולתו, ואהבתו וייחודו עימנו, הוא בורא ומנהיג, אין עוד מלבדו, והוא יביאנו אל השלמות במהרה אמן ואמן!