דבר ידוע ומפורסם הוא, שבמעמד הר סיני זכינו לקבל את התורה. ואולם, לא רק את התורה זכינו לקבל במעמד זה, אלא גם זכינו שתחקק בנו יראת ה' יתברך, שהיא אבן היסוד לכל עבודת ה'. יתר על כן, מהפסוקים מבואר שעיקר מטרת התגלות ה' עלינו בהר סיני היה בשביל שתקבע יראת שמים בקרבנו. וכך אומר הכתוב (שמות כ טו-יז): "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱ‑לֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ".
עם ישראל מבקש ממשה שהוא ישמע את הדבור הא‑להי וימסור אותו אליהם. אך משה בתגובה אומר להם, שסיבת התגלות ה' הישירה אליהם נועדה "תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם". הווה אומר, מצד מתן תורה, היה אפשר שמשה רבנו יקבל את התורה מאת ה' וימסרה לבני ישראל, כפי שרוב התורה ניתנה באופן זה, על ידי התגלות ה' למשה, ומשה מסרה לישראל. אולם, בשביל שתחקק בהם יראת שמים, צריכים הם לעמוד במעמד הנורא הזה, של התגלות ה' בצורה ישירה עליהם. הקולות וברקים וענן כבד וקול שופר, הוצרכו בשביל להכשיר לבבות ישראל ליראת רוממותו יתברך.
הסיבה הבסיסית לכך שדווקא יראת שמים צורפה למעמד מתן תורה היא בגלל שבלא יראת שמים אין תורה. שכן עיקר תוקפה של התורה הוא מצד שהיא דבר ה'. אך בלא יראת שמים, אין שום יחס מיוחד בלב האדם לא‑להים, וממילא אין ערך מיוחד לדבריו. במובן זה, היראה נועדה בשביל התורה, כדי שהתורה תקבל את המשקל הראוי לה בתוכנו, אנו צריכים שתהא בנו יראת שמים. יתרה מזאת, הן בפסוקים והן בחז"ל מבואר שהיראה אינה רק הכנה לתורה, אלא היא התמצית והעיקר של התורה. וזהו שאומר הכתוב "הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה" (איוב כח כח), ודרשו חכמים שהן הוא לשון אחת, להורות שהיא לבדה החכמה.
מהי יראת שמים ומדוע היא כל כך מרכזית? המהר"ל מלמד, שהיראה היא יחס האדם לקב"ה, שהוא יחס בין עילה ומי שעלול ממנו. למעשה, הקב"ה מחייה ומקיים את הכל, ואין לשום נברא חיות וקיום מבלעדיו. ונמצאו הנבראים כמו אלומת אור היוצא ממקור האור, שאין לאלומה זו שום קיום מצד עצמה. בשעה שהיסוד הגדול הזה חודר אל לב האדם, אז האדם חש שכל קיומו נובע מהקב"ה, ותודעת חייו היא כאותה אלומת אור. זוהי יראת שמים – יחס האדם אל הא‑להים, כמי שמהווה מקיים ומעמיד אותו בכל עת מהאפס הגמור. יותר ממה שהאדם חש את היציבות שהקרקע מעניקה לו, צריך האדם לחוש ביחס לה'. דבר זה מוליד ביטול מוחלט כלפי שמיא, כי באמת אין לאדם שום ישות עצמית, וכל הוויתו מתחדשת תמיד מהמקור הא‑להי. מול הבורא, צריך האדם לחוש כמי שאינו כלל.
הקשר בין האדם ובין הקב"ה אינו עניין צדדי, והוא אפילו לא רק דבר 'מרכזי' הנוגע בכמה עניינים חשובים, אלא הוא נוגע בעצם הישות והקיום של האדם, וממילא מקיף את כל חייו, כנשמה המתפשטת בכל אברי הגוף להחיותם. כשם שעצם קיום האדם הוא השורש והמקור לכל ענייני החיים, שהם כענפים וסעיפים של שורש זה, כך יראת שמים איננה 'אחד התחומים' מבין כל תחומי חיי האדם. היחס לה', שזהו יראת שמים, אינו אחד ממערכות היחסים שיש לאדם בחייו, אלא הוא שורש הכל, וכל ענייני החיים הם ביטויים שלו.
יראת שמים איננה 'תוספת' מעלה לאדם, אלא היא עצם הוויתו השלמה. כך אנו אומרים בתפילת שחרית – "לעולם יהא אדם ירא שמים". מדוע אנו לא אומרים בקיצור – 'לעולם יהא ירא שמים'? – אלא שיראת שמים משלימה את הווית האדם. שכן מהות האדם השלם היא בהיותו מחובר אל שורשו. כמו שאי אפשר לנתק בין אלומת האור ובין הפנס, כי אין קיום לאלומה בלי הפנס, כן אי אפשר לצייר את מהות האדם בלא יראת שמים, היינו בלא נקודת הקשר שלו לא‑להות, שהוא מקור חיותו.
לכן יראת שמים היא שורש התורה והמצוות. ממש כמו שבלעדי מציאות ה' אין שום משמעות לתורה ולמצוות ולמידות הטובות, כן הדבר ביחס ליראת שמים. יראת שמים אינה פרט מתוך ערכי הקודש, כתפילה ומצוות ומידות טובות, אלא היא הנשמה של כל אלה.