ישנו כלל גדול, שהקב"ה הוא אין סוף, ואי אפשר לתפוס ולהשיג אותו כלל ועיקר. ואולם ה' יתברך רוצה שנתקשר אליו ונדבק בו, ואף אנו מצווים לדעת אותו, כאומרו – "כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי". אם כן, איך ניתן לדעת את ה' אם אי אפשר להשיג בו מאומה?!
התשובה לדבר היא, שהקב"ה מתגלה אלינו דרך העולם והבריאה, ומתוך התגלות זו הוא ממציא את עצמו אלינו, שנוכל להכיר ולדעת אותו. וזהו היסוד הגדול של כל שעבוד מצרים וכל התהליך האדיר של יציאת מצרים. התכלית של כל המהלך הזה היא התגלות ה' עלינו, שנדע ונכיר אותו. הבריח התיכון של יציאת מצרים הוא הופעת ה' על עם ישראל. כי הוא יתברך שמו, שאין לו קץ וסוף, ואי אפשר להשיגו ולדעת אותו במאומה, מדבר אלינו דרך המציאות, שהיא מערכת התגלות שלו אלינו. כך, האלוקות העליונה, שאין לה סוף וקץ, ואין שום מחשבה תופסת בה מאומה, יורדת היא אלינו ומתגלה עלינו דרך המציאות, הן בעצם בריאתה והעמדתה, והן בהנהגתה והכוונתה. ודרך ההתבוננות במציאות אנו מכירים אותו יתברך שמו, את גדולתו ושלמותו העצומה הבלתי בעלת תכלית, וכן את אהבתו אלינו, ואת רצונו בנו, והשגחתו עלינו, והתייחדותו עימנו.
ההתרחשויות במצרים הן השפה שדרכה הקב"ה מדבר איתנו, כי זה יסוד גדול, שה' הוא המנהיג אותנו, ולכן כל המאורעות שקורים לנו הם דרכים שבהם הקב"ה מדבר איתנו, מורה לנו את רצונו, ומכוון אותנו לדייק את מעשינו ודרכנו.
ומה ביקש ה' יתברך ללמד אותנו בכל מאורעות מצרים? מה אנו למדים עליו יתברך מתוך כלה ניסים הגדולים? – כמה וכמה יסודות אמונה גדולים. ראשית כל, עצם ההכרה וידיעה בדבר מציאות ה', שהוא קיים ושמו קיים. שנית, גדולתו ותוקף רוממותו שאין להם חקר ותכלית. שלישית, מלכותו אשר בכל משלה, עד שאפילו לבבו של פרעה משועבד לה' יתברך, והוא מושל בו בצורה מוחלטת. רביעית, צדקתו ויושרו ואמת דרכיו, אשר מציל עשוק מיד עושקו, ומתקן את כל העוולות שבמציאות. חמישית, אנו למדים את גודל אהבתו יתברך שמו אלינו, אהבה עצמית שאין לה חקר ותכלית, אשר הוא יתברך שמו אב רחמן לנו, אוהב אותנו משגיח ושומר עלינו תמיד, ולעולם לא יעזבנו, וכמו שאמר והכריז בתהליך היציאה – "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵֽל"!
ובאמת יש לדעת, שלמטרה עליונה זו, שנדע את ה' באמונה שלמה ומאירה, סובב כל עניין הירידה למצרים והשעבוד, כדי שדרך תהליך היציאה, נכיר את הקב"ה ונדע שמו ונדבק בו לעולמי עולמים. זהו העניין שיציאת מצרים נעשתה אבן יסוד האמונה בה', כי בתקופה פלאית זו קרע הקב"ה את השמים ואת מערכות הטבע, והתגלה עלינו ברוממותו, וחקק בעומק הוויתנו את האמונה בדבר מציאותו, והשגחתו, ויכולתו, ואהבתו וייחודו עימנו.
לאור דברים אלו נבין מפני מה יסוד האמונה הוא דווקא יציאת מצרים ולא בריאת העולם, והוא שאומר הכתוב בעשרת הדברות – "אָנֹכִי ה' אֱלוֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ ב). הקב"ה נגלה על ישראל ומספר להם מי הוא ומהיכן הם מכירים אותו – 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים'. זהו המפגש העמוק בינינו ובין ה' יתברך, שמכוחו אנו עולים למדרגה עליונה יותר במתן תורה, בו ה' נגלה לנו בגילוי גמור, מדבר עימנו, מודיע לנו את שמו ומגלה את עצמו ואורו. אך המעמד העליון הזה מתבסס דווקא על יציאת מצרים, ולא על הכרת ה' מתוך הבריאה, כבורא העולם.
למעשה, הכרת ה' כבורא העולם איננה באה מתוך התגלות אלוקית מיוחדת אלינו, אלא מתוך מבט כללי במציאות העולמות וקיומם, כי מי שמביט בבריאה ובסדר שלה, יכיר את הבורא המסדר והמעמיד את הכל. אבל הכרה זו אינה קשר אישי וישיר, ואף אינה התגלות של הבורא על האדם, אלא היא חקירה יזומה של הנברא, להתבונן במעשה הבורא. מה שאין כן התגלות ה' במצרים, שהיא פנייה שלו יתברך שמו אלינו, ממציא את עצמו אלינו, ומגלה אהבתו והשגחתו. זהו קשר אישי בין ה' וישראל עמו. ובשונה מההתבוננות בבריאה, שהיא פעולה שמתחילה מהנברא, יציאת מצרים היא התגלות שבאה מהאלוקים אל האדם, על כן דווקא היא אבן היסוד לעבודת ה', שכן עבודת ה' מושרשת ברצון ה' העליון, ולא במחשבות אדם והמצאותיו.