בפרשתנו אנו מוצאים את התפילות המרובות של יצחק על רבקה, כמאמר חז"ל על המילים 'ויעתר יצחק', ששפך תפילות בעושר, היינו שהתפלל הרבה. נתבונן מעט במהות התפילה ופעולתה. ידוע שהתפילה נקראה דמעה, כמאמר הכתוב "שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה' וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ". העובדה שהתפילה נקראה דמעה, היא מפתח גדול להבנת מהות התפילה, ודבר זה עולה מעומק הפסוק "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו".
בתפילה האדם פונה לה' ומספר לפניו את מצוקות חייו ומתפלל לישועת ה'. זוהי הדמעה. הפסוק מלמד שהדמעה היא כמו זריעה – "הזורעים בדמעה", מכאן נוכל להבין כיצד התפילה פעולת. מהי הזריעה? – הכנסת גרעין אל האדמה, דהיינו חיבורו אל מקור ממנו בא, ועל ידי כך הוא מתפתח ויוצא אל הפועל. הגרעין ללא אדמה אינו יכול להתפתח כלל, ועימה – הוא פורח וצומח. כך גם האדם ביחס לה' – האדם התהווה ממקורו העליון, אור ה'. כשהוא ירד לעולם, הרי הוא כמו פרי שנקטף מהעץ, ובכך כביכול התנתק מהאדמה, מהמקור העליון. לפעמים החיים כל כך מדלדלים, עד שכל ה'בשר' ירד, ונותר רק גרעין העצמיות, כמו גרעין הפרי כשהוא ערום מכל בשרו. מצב זה נראה מדלדל מאוד, אך באמת ישנו פלא גדול, הטמון בחזרת הגרעין לאדמה. הוא יכול להתחדש כל כך, עד שיכול להפוך לעץ גדול. הכל תלוי בחיבורו לשורשו.
זהו סוד התפילה, שהיא מחזירה את האדם אל ה' ומחברת אותו אליו. התפילה היא שתילת חיי האדם במקורם. כשהאדם פונה לה' ומבקש על כל ענייניו, בכך הוא מחבר את חייו אל מקורו, כמו גרעין שנזרע שוב באדמה. על ידי כך כל ענייני חייו מתחברים אל שורש א‑להי וקדוש, אל המקור הא‑להי המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. כשהאדם מתפלל, הוא משתף את הקב"ה בחייו, בעומק העניין הוא שותל את עצמו במקורו, ועל ידי כך יוכל להתחדש בחידוש מופלא. אותה בעיה שגרמה לו להתפלל תתגלה כמקור המצמיח ומשגשג, ומגדיל גידולים עצומים ונשגבים.
ירידת הנשמה לגוף משולה לקצירה. וכמו באילן, בתחילה נקצר פרי, אך עם הזמן בשר הפרי נאכל, ולא נותר ממנו אלא גרעין, נקודה עצמותית מצומצמת. זהו ביטוי לחסרון שהאדם חווה בעולם הזה, שכל בשרו מופשט ממנו, והוא מצטמק ורע לו. אך באמת הנקודה העצמית לעולם לא נחסרת, והיא הגרעין שנותר מהפרי. גרעין זה, בצר לו, כשלא נותר בו מאומה, לא נשאר לו אלא לשוב למקורו, להיכלל במקור ממנו בא. והתכללות זו, שהיא הזריעה, מחדשת בו כוחות חדשים, ומגלה את כל האור הגדול שטמון בו, עד שלא זו בלבד שנעשה פרי, אלא נעשה אילן גדול עושה פרות רבים. ונמצא שזו היתה ירידה לצורך עליה, להתרומם גבוה מבחינת פרי, למקור הפרי.
הזריעה היא חזרה אל השורש, כך גם אנו רואים בדיני טומאה וטהרה, שפרי שנטמא, אם יזרע בקרקע, יוצא מטומאתו, כי חזר לשורשו. כך אנו, ירדנו לעולם הזה והתרחקנו מהשורש הא‑להי שהיווה אותנו. אך באפשרותנו לחזור אליו, על ידי שנקשר את חיינו אליו יתברך. קישור זה נעשה בתפילה, שנקראת חיי עולם, והיינו שהיא מתייחסת לחיים שלנו כאן בעולם הזה, אך פועלת לחבר אותם שוב למקורם הא‑להי. כשהאדם פונה לה' ומתפלל, הוא נקשר ומתאחד עימו יתברך, ועל ידי כך שב למקורו, ומחזיר אל השורש את כל הענפים. וממילא באה הישועה וההצלחה. כי באמת כל הצרות והחסרונות נובעים מהניתוק ממקור החיים. העולם הזה מוגבל הוא, ואי אפשר לפתור את הצרות מתוך מסגרת העולם הזה. כדי להשלים חיסרון, צריך לשוב לשורש, למקור האין סופי שממנו נוצר הכל. בתפילה, כשאנו פונים לה' על מכאובי לבבנו, אנו מחדירים חיות אין סופית לקרבנו, שבכוחה להשלים את כל החסרונות. שהלא אם הוא יתברך שמו ברא את הכל, בוודאי יכול להשלים את החסרונות שנוצרו במציאות.
מכאן נבין שהפנייה לה' אינה כבקשה ממלך, שהבקשה אינה פועלת בעצמה כלום. התפילה היא ממש כפעולת הזריעה – שמכוחה באה הקצירה. ככל שהאדם מרבה בתפילה, כך הוא מחבר את חייו יותר לה', וממילא ממשיך בהם עוד ועוד ברכה וחיות, ובכך הם צומחים ומתרפאים ומתעצמים, ממש כגרעין הצומח באדמה, עד שבאה שמחת הקצירה, שהיא סוד התקבלות התפילות, כתנובה מבורכת לאחר עבודת הזריעה, סוד שפיכת הלב לפני ה'. שנזכה!