חכמים מלמדים אותנו שהקב"ה ראה את דם הפסח ודם המילה, ובזכותם נגאלו ישראל ממצרים. יש קשר עמוק בין שתי מצוות אלו, דבר הבא לידי ביטוי בעובדה ששתי מצוות אלו, המילה וקרבן פסח, על אף שהן מצוות עשה חייבים עליהן כרת. הכרת הוא ניתוק האדם מכלל ישראל, כאומרו "ונכרת מעמיו". ומכלל לאו אתה שומע הן, שמצוות אלו כורתות את הברית והקשר בין האדם ובין כלל עם ישראל. הברית היא התכללות של האדם בכלל עם ישראל, וכדברי הזוהר הקדוש "האי רביא דאתגזר – אתקשר בשכינתא" (זוהר ג יד א), ותרגומו – התינוק שנימול, נקשר בשכינה, שהיא כנסת ישראל, כללות נשמות ישראל. ובמובן זה נראה לומר, שברית המילה היא נקודת ההשתייכות של הגוף לעם ישראל, וקרבן פסח הוא נקודת ההשתייכות של הרוח.
בעת יציאת מצרים, בה נהיינו לעם, והתגלתה השכינה על כולנו, כנשמה המתגלה בגוף ומאחדת את כל האברים ביחד לגוף אחד, אז הוצרכו כל ישראל להכין עצמם להשתייך לכללות ישראל, ונצטוו על הפסח והמילה. אלו הן פעולות פרטיות, מצוות לכל אחד ואחד מישראל, הקושרות אותו לכללות האומה, כנסת ישראל, ומאחדות אותו להיות לתא בגוף כללי וגדול, הגוף הלאומי של עם ישראל.
דבר זה הוא צוהר להבנת מהותו של קרבן פסח ולהבנת ברית המילה. למעשה, קרבן זה נועד לאחד את ישראל, לקשר את כל הפרטים שבאומה לכלל הוויה אחת. לכן מצד אחד הוא קרבן יחיד, וכל אחד מקריב קרבן, להורות לנו שיש כאן זיקה אישית, לפרטי ישראל. ומצד שני יש לו משקל של קרבן ציבור, כפי שרואים מכך שאסור להקריבו בבמת יחיד. ביאור העניין הוא, שלמעשה אף קודם ליציאת מצרים היו בעולם מזרע ישראל. אך המיוחד שביציאת מצרים הוא הופעת האומה בכללותה, קדושת כלל עם ישראל. כל ישראל נערכים כמו תאים ואברים בגוף אחד, שבו שורה נשמה אדירה, היא השכינה, כנסת ישראל. אך כמו באדם, שאין הנשמה שורה בו עד שנעשה שלם בכל אבריו, כי אי אפשר לנשמה לשרות בגוף חלקי, כן הדבר בסוד האומה. והיינו שרק בשעה שהגוף שלם אז נתאחד כולו יחדיו, להיות בחינת גוף כללי, ואז שורה בו הנשמה. כך, היו ישראל במצרים כעובר ההולך ומתהווה בגופו, עד שנעשה שלם בסיום ההיריון, וזו בחינת ששים ריבוא שהוא מספר שלמות העם, בסוד הגוף כולו, ואז יצאו ממצרים ושרתה עליהם השכינה בכללותה. היינו שיציאת מצרים היא בחינת הלידה, שבה כל אברי הגוף נעשים הוויה אחת ממש, על ידי הופעת אור השכינה עליהם, נשמת עם ישראל. וזה המיוחד ביציאת מצרים, שלא היה קודם לכן.
נמצא שיציאת מצרים היא בחינת התקשרות הפרטים לכלל אומה שלמה. ושתי מצוות נצטוו פרטי ישראל ביציאת מצרים, קרבן פסח וברית המילה, ולמעשה הם מכוונות לקשר את הפרטים לכלל. בברית המילה, נעשית אות כללי בבשר של כל אחד ואחד, וכן בקרבן פסח, צריך שיהיה מצד אחד נציגות לפרטים, בסוד קרבן יחיד, אך מצד שני שדבר זה יקשר את כולם יחדיו, בסוד איסור הקרבתו בבמת יחיד. להורות שמהותו הוא התקשרות, כקרבן ציבור. נמצא הפסח מרומם את הפרט לערך הכלל, שכל אחד יחוש שקרבנו קרבן ציבור, ובכך יעלה למעלת ההתקשרות הכללית. כי אין דרך לקשר את הפרטים להוויה אחת, אלא מתוך הערך האדיר שכל אחד מרגיש, עד שפרטיותו היא ממש עניין ציבורי וגדול, מתוך כך יתרומם להרגיש את האומה כולה ולהתקשר עימה באהבה גדולה.
כן הדבר בנוגע לברית המילה, שהיא נקודת החיבור של הפרט אל הכלל. לכן עיקר המצווה מוטלת על האב, אך גם על כלל ישראל, ויש אומרים שהאב אינו אלא שליח של כלל עם ישראל, שנצטוו להכניס לקרבם את כל פרטי ישראל יחדיו. נמצא שזוהי מצווה כללית, המתגלה בכל אחד מישראל. ולכן יכול האדם לקיימה בהיותו תינוק, קודם שבא לכלל דעת. כי סגולת הנשמה הכללית כבר הופיעה בו, ומכוחה מקיים מצווה זו.