ההבדל בין אברהם לנח בולט מיד בפתיחה בה התורה מתייחסת לראשונה לכל אחד מהם. אצל נח התורה פתחה בשבח מעלותיו, "איש צדיק תמים" כדי ללמדנו מדוע ה' בחר בו להיכנס לתיבה ולהקים שארית לאנושות. לעומת זאת, אצל אברהם אבינו לא מוזכרת אף אחת ממעלותיו, כרקע לבחירת ה' בו. ויש לשאול מדוע?
המהר"ל (נצח ישראל יא) מלמד שהסיבה לכך היא, מפני שהקשר עם אברהם היה עמוק יותר מאשר המעשים שלו, זהו קשר עם עצמותו ומהותו. כמו קשר בין הורים וילדים, קשר שמושתת על טבע היצירה, ולא רק על מעשים. דבר זה אנו למדים מדרשת חכמים על הפסוק "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם" (בראשית ב ד) – "אל תקרי בהבראם אלא באברהם" (זוהר א פו ב), שאברהם אבינו קדם לעולם. ללמדך שקודם שנברא העולם ונוצרה מציאות הפירוד, הייתה נשמת אברהם דבוקה באחדות הא־להית האין סופית, כי זוהי מהותה ממש, היותה ניצוץ מאור הא־להות.
דבר זה מלמדנו, שעצם הישות של עם ישראל, ושל כל אחד ואחד מישראל, מחוברת ודבוקה בה'. זהו נתון מולד, ממש כמו שהאדם מחובר לעצמו ולנפשו, ללא כל מעשה מצידו – כך הוא מחובר לה'. הקשר העצמי הזה, הוא השורש ליצירת הקשר ברובד הגלוי – קשר בחירי, ברצון ובמעשים, ושותפות באידיאלים כבירים. כי כשיש זיקה עצמית, והמהות מאוחדת, ממילא גם החשקים והרצונות מתואמים באופן מוחלט. דווקא בגלל שיש לנו זיקה עצמית, אנו מצווים לממש אותה בחיינו, בבחירה בטוב ובהליכה בדרכי ה'. אחרת, האדם חי מתוך ניגוד וסתירה לעצמיותו הפנימית.
מכאן נבין, שהקשר של עם ישראל לה' הוא אדיר ואיתן, נצחי ומוחלט. שכן בניגוד לקשר שנוצר על ידי הרצון, שהוא מתנודד כתנודות הרצון, הקשר העצמי הוא יציב ובלתי ניתן לערעור ולפירוק. כמו שאי אפשר לנתק אדם מעצמו, כך אי אפשר לנתק את ישראל מה' יתברך. החיבור השורשי הזה פועל בכל נפש מישראל, גם אותה אחת שהסתבכה בסבכי רצון ודעת, ונטתה בבחירתה לשדות זרים. לעולם לא תיפסק המיית הלב המחפש אחר הדבקות הא־להית, כמו שלעולם לא תיפסק תנועת האדם להתחבר לעצמו.
בוודאי שכל מרחב הבחירה האנושית הוא חשוב מאוד, ושם עיקר עבודת האדם, כי דבקות העצמיות והנשמה היא יצירה א־להית ללא מגע יד אדם, ותכלית ירידת האדם לעולם היא כדי שיבחר ברצונו וידבק בה' בחשק לבבו. מכל מקום, נקודת ההתחלה של קשר הקב"ה עם ישראל, כפי שנרמזה בהתגלותו לאברהם, היא דווקא הקשר הסגולי. זהו הרובד העמוק ביותר, ודווקא ממנו מתברר הצורך החיוני, לבטא את הקשר הזה גם במערכות הגלויות, בירידת הנשמה לגוף, לקשר גם את כל המערכות הללו, לדבקות הא־להית.
זהו עומק ההבדל בין ישמעאל ליצחק. ישמעאל התגאה על יצחק שהוא נימול בהיותו בן שלושה עשרה שנה, בזמן שהיה בעל בחירה חופשית, ואילו יצחק נימול בן שמונת ימים ללא דעת וללא בחירה. ישמעאל חשב שזהו שבח לו, אך באמת אין זו אלא פחיתות – ישמעאל לא מכיר את קשר הסגולה, וכל נקודת הקשר היחידה שיכולה להיווצר בינו לקב"ה היא ברובד הרצון והבחירה. מה שאין כן יצחק, שהוא בן לה', ודבוק בו מעצם לידתו. ולכן הברית של כל תינוק בישראל, סוד הקשר, נעשית דווקא בשלב הראשוני, בהיותו רך נולד, עוד קודם הופעת הרצון, להורות שהקשר חקוק בעצם הטבע, ולא רק מכוח הרצון המשותף.
מהיסוד חשוב זה נוכל לשאוב חיזוק גדול – לפעמים אדם נופל במעשיו ובבחירתו, עד שמעוצם מכאובי הנפילה, סבור שנותק חלילה הקשר בינו ובין הקב"ה. בשעה קשה ומרה זו, יזכיר לעצמו את תחילת פרשת לך לך, את נקודת ההתחלה והיסוד לקשר שלנו עם הקב"ה, שהוא קשר שלא תלוי במעשים כלל ועיקר, אלא בסגולת הנשמות. ישאף אויר רענן של קדושת נשמת א־להים שבקרבו, ועל ידי כך יתמלא עוז וכוח, להוסיף וללכת אחר ה', כהליכתו של אברהם, "לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיה ב ב).
יזכור כל איש ישראל, כי ה' א־להינו הוא ה' אחד, ונשמותינו דבוקות באחדותו, ומתוך ברק א־להי זה, יתעורר ברצונו, לקיים את המשך הפסוק – "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". שנזכה להתוודע לעומק הקשר שלנו לה' ולהגשימו בכל כוחות חיינו אמן ואמן!