מסיפורו של יוסף אנו למדים יסוד גדול לסיבת העיכוב והשהות מהיציאה מהבור. סיבה זו והיא טמונה במילה "מִקֵּץ", שהיא מלשון 'קץ'. חכמים מלמדים אותנו, שמילה זו באה להורות שזמן שהותו של יוסף בבית האסורים היה מתוחם מראש על ידי הקב"ה, שכבר מתחילה קבע קץ וגבול לכך, וכך אומרים חכמים במדרש (תנחומא מקץ פרק א): "לחשך נתן קץ שנאמר 'קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ… ואף כשנחבש יוסף קץ שם לו שנאמר וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים'".
חכמים מלמדים אותנו, שהקב"ה קבע קץ לחושך, הן לחושך הכללי שבעולם, והן לחושך של יוסף בבית האסורים. ובעומק העניין באים להורות לנו, שגם החושך שיש לכל אחד בחייו, יש לו קץ וגבול. וכאן טמון לימוד גדול לגבי כל הקשיים של האדם בחייו.
ראשית כל, עצם הידיעה שיש 'קץ', שהקב"ה קבע ותחם את החושך, היא כבר מעודדת. כי אינו דומה אדם שמסופק אם צרותיו תיפתרנה, לאדם שיודע שהן תסתיימנה, אך אינו יודע מתי. הידיעה שיש קץ מלמדת שיש מישהו שדואג לנו, שנמצא עימנו בצרתנו, ופועל להושיענו. משל לאדם שנמצא בבור, וצועק מרה ואיש אינו עונה, לעומת אדם שצועק, ועבר שם איש חכם, וראהו בבור, ונענה לצרתו, והלך להביא סולם וחבלים להוציאו. אף אם ייקח לו זמן רב עד שישוב, מכל מקום הידיעה שיש מישהו מחוץ לבור, שפועל להוציאו, משנה לחלוטין את ההתמודדות עם הקושי.
נקודה נוספת הנלמדת מן העניין, נוגעת כבר בסיבה לעיכוב. סיבת העיכוב אצל יוסף לא הייתה בגללו, אלא בגלל המציאות שסובבת אותו. ליוסף נקבע תפקיד גדול, להיות משנה למלך ולזון את העולם כולו, למעמד זה הוא צריך להגיע. אך עדיין לא הגיעה השעה לכך, מצד כל סדר הנהגת העולם, כי שנות הרעב צריכות לבוא בזמן מדויק. על כן יוסף צריך להמתין בבור, ואף להתפתח שם בשביל תפקידו, עד בוא השעה היעודה.
משל לעובד מצטיין, שיעדוהו להיות סמנכ"ל של החברה כולה. אלא שעדיין לא באה השעה להחליף את צמרת החברה, ולכן הוא נשאר בינתיים בתפקיד זוטר. והוא רואה שכל חבריו לעבודה מקבלים קידום, ועוד קידום, והוא נשאר בתפקידו, למרות שהוא טוב מכל עמיתיו, ואולי רוחו תיפול בקרבו על כך. עד אשר תוכשר השעה, ויבואו אליו בחגיגיות מיוחדת, ובבת אחת יעלוהו לתפקיד הבכיר.
העולם כולו הוא כמו פאזל גדול. והיינו שכל המרכיבים בעולם פועלים בתיאום ובהרמוניה, ולכל אחד יש תפקיד חשוב הנוגע לכלל העולם ולא רק לעצמו, כי אין שום נברא לבטלה. וכל אדם מישראל יש לו תפקיד חשוב ומשמעותי שיש לעולם כולו צורך בו. מכאן יבין האדם שהצורך שיהיה במקומו ובתפקידו, הוא צורך כללי, ולכן יתמלא מכך ביטחון וכוח, שכן ההוויה כולה תדחק בו להגיע לתפקידו ולמקומו הנכון.
המסר העיקרי הוא שנדע שאנחנו לא לבד. אף שהאדם צריך לעשות את כל שבאפשרותו כדי להתקדם, ידע שה' יתברך עימו. ולכן יבטח בה' ויפנה אליו בתפילת אמת, כי ה' עימנו תמיד.
עוד נלמד מהפרשה, שכאשר הגיעה השעה שיוסף יצא מהבור, היה זה בקלות ובמהירות רבה. כמו כן, הישועה הייתה בדרך יצירתית מאוד – הקב"ה 'שתל' חלום לפרעה, וסיבב בכך את יציאתו של יוסף. ויש כאן לימוד גדול לאדם – כשהאדם מנסה לחשוב על היציאה מהצרה, אף שיהיה יצירתי מאוד, עדיין לא יוכל לחשוב מעבר לגבולות יכולותיו, שהן מצומצמות ומזעריות מאוד. על כן, אם יחשוב האדם שהוא לבדו בקושי, והכל מוטל עליו, ולא יבין את ההנהגה האלוהית העליונה, ואת זיקתו של האדם לכל הבריאה כולה, שכולה צריכה אותו בתפקידו, הוא עלול לשקוע בייאוש ומכאוב, מחמת התחושה שאין מוצא מהצרה, ואין חלון אל הישועה. על כן יפתח האדם לבבו, ויכלול עצמו בהנהגה העליונה, ואז ידע האדם, שמלך מלכי המלכים הקב"ה, הוא מלמדו להועיל, ומכוון צעדיו תמיד, ואין סוף וגבול ליכולותיו של הקב"ה, כי הכל עבדיו והרבה שלוחים למקום. ועל כן אל יתחפר בתוך נפשו בפחדים ודאגות, אלא ישליך על ה' יהבו, והוא יכלכלהו. "גּוֹל עַל ה' דַּרְכֶּךָ וּבְטַח עָלָיו וְהוּא יַעֲשֶׂה. וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ וּמִשְׁפָּטֶךָ כַּצָּהֳרָיִם". שנזכה!