הציווי על שנת השמיטה פותח בביטוי "וְשָׁבְתה הָאָרֶץ שַׁבָת לַה'" (ויקרא כה ב). הארץ שובתת שביתה לה'. מהי שבת לה'? ברובד הפשוט נראה שהשביתה היא פעולה פסיבית, שבה האדם מפסיק לעבוד את האדמה ומפקירה, ונראה שכל מהותה היא רק שלילת העבודה. אך באמת לא כן הדבר, אלא השביתה נועדה בשביל להתחבר לממד עליון יותר. הפסקת עבודת האדם באה לקשר את האדם ואת כל פעולותיו להנהגת ה', שהוא באמת הפועל והעושה תמיד, אלא שפעולתו יתברך שמו נסתרת ונעלמת בתוך מעשי בני אדם.
ביסוד העניין, הקב"ה ציווה את בני האדם לעשות עשייתם, כך שהוא יתברךשמו יתלבש בהם וישפיע את שפעו דרך עשיית בני האדם, כמאמר הכתוב "כִּ י הּוא הַׁ נֹּתֵן לְך כֹּחַׁ לַׁ עֲשֹות חָׁיִּל" (דברים ח יח). אמנם, היות ומעשי ה' נעלמים ומתלבשים בתוך העשייה האנושית, עלול האדם לטעות ולחשוב שכל מעשיו תלויים רק בו, ועלול הוא לשכוח את מעשה ה' שעושה את הכל. על כן באה שנה מיוחדת, שנת שבתון, בה האדם חדל ממלאכתו ועשייתו, ומוסר הכל לידי שמים. שנה זו באה להטמיע בעומק הנפש את ההכרה היסודית, שבאמת הקב"ה עושה את הכל. אי אפשר לו לאדם להיות חדור בכך, אם לא יחדול ממלאכתו, כי אז תמיד יהיה מורגל להרגיש את מעשיו ופעולתו, ויטעה לחשוב שהכל תלוי במעשיו. על כן באה שנה מיוחדת, שבה האדם מרפה מעשייתו, ומוסר הכל לה', ובכך מחדיר אל עומק לבבו את ההכרה הברורה שבאמת הכל בידי שמים, ואין עוד מלבדו.
הכרה זו היא שורש החופש. כל עוד האדם חושב שהכל תלוי בו, אזי לפעמים רואה שקשר עם אדם מסוים יביא אותו להצליח, ולכן מנסה מאוד למצוא חן בעיני אותו אדם, וכיוצא בזה. נמצא שהאדם משתעבד לבני אדם אחרים, או לכל מיני תנאי חיים שכפי הבנתו הם נצרכים לו בשביל הצלחתו. במצב זה אין האדם יכול לצאת לחופשי, כי בשעה שסבור שהכל תלוי במעשיו, אין לו אפשרות לחרוג מכל מה שיביאו להצלחה לפי ראות עיניו, ונמצא תלוי בכל מיני סיבות וגורמים, ואינו יכול לצאת מהם.
מה שאין כן בשעה שהוא חדור בהכרה האמיתית, שהכל תלוי בו יתברך שמו והוא עושה הכל באמת. כי בשעה שמכיר הכרה זו, הרי שיודע שהצלחתו האמיתית תיקבע לפי מידת קישורו ודבקותו בה', ולא לפי שום גורם אחר. וככל שיעצים דבקותו בה', כן תבוא בו הברכה מלמעלה, ותצליחו במעשה ידיו. נמצא שאין לו כלל להיות משועבד לאחרים, ואדרבא, הנאמנות לה' תביא אותו ממילא לנאמנות לעצמיותו האמיתית, שזה עצמו שורש החופש – בהיות האדם נאמן למי שהוא, על פי היושר והאמת הפנימית שלו.
נמצא שההכרה היסודית שה' עושה הכל באמת היא שורש הנאמנות של האדם לעצמו, וממילא היא יסוד החופש. עלכן עבד עברי יוצא לחירות בשנה השביעית, וכן כל אדם יוצא לחירות ביום השבת, מפני שההרפיה ממלאכה בשבת מחדירה את ההכרה שהכל ממנו יתברך שמו, וממילא היא משחררת את האדם מכל מה שחשב שהצלחתו תלויה בו. באמת, אי אפשר לו לאדם לצאת לחירות גמורה, אלא כשיהיה חדור בכל לבבו בהכרה האמיתית שאין עוד מלבדי ה', והוא מסבב הסיבות שעושה את הכל, ואין שום נברא שיוכל לעשות מאומה, בלי שיהא הדבר מכוון לפי הנהגת ה'.