ניסיון העקדה – המבחן העמוק ביותר של דורנו
מה המניע שלך בעבודת ה'? מה גורם לך לקיים את המצוות? זוהי שאלת השאלות, שאלה שחודרת לחדרי הלב הפנימיים ובוחנת את נקודת החיבור לה'. עיקר המבחן תלוי בשאלה האם המניע הוא הזדהות עם המצוות, או התבטלות לה'. או במילים אחרות – אהבה או יראה. שכן האהבה היא הזדהות, והיראה היא התבטלות.
מצד האמת, עבודת ה' חייבת להתחיל מיראה והתבטלות. ביטול האדם וכל ההבנה שלו, אל מול גדולתו של הבורא ברוך הוא, שאין סוף ואין חקר לתבונתו, לטובו ויושרו. כשנקודת המוצא היא התבטלות לה', אז האדם מקשר את דעתו לדעת עליון, כמי שאומר לה': 'אני לא מבין כלום, אני רק היד המבצעת, ואתה, ריבונו של עולם, המוח והלב, ודעתי מתבטלת ונקשרת בגדולתך'. אז שורה עליו הקדושה, ואור אין סוף מתעצם ומתייחד אתו ועם מעשיו.
לאחר ההתבטלות צריכה לבוא האהבה וההזדהות. בכך יזכה האדם לקיים את המצוות מתוך שמחה והתחברות שלמה. היראה והאהבה הן אילן החיים, אך היראה חייבת להיות השורש, והאהבה כענפים לו. זהו סוד הקדמת נעשה לנשמע.
כשהסיבה והשורש לקיום המצוות הם הזדהות, עבודת ה' היא כמו 'שותפות' ואיננה באמת 'עבדות'. במצב זה האדם עושה את המצוות על סמך הבנתו האנושית, ונמצא שהוא כלוא במוגבלות אנושיותו, ולא מתעצם בו היקר הא־להי. כמו כן, הקשר יהיה עראי, כי כשלא תהיה התאמה והבנה אזי תבטל השותפות.
נקודת המבחן לשאלה מהו שורש החיבור לרצון ה' היא כשיש ניגוד פנימי בין האדם ובין מצוות ה', כשהאדם לא מבין או לא מזדהה עם רצון ה', מכל סיבה שהיא.
עקדת יצחק הייתה המבחן לאברהם, בה נצטווה לעשות דבר שחש כלפיו ניגוד מוסרי עצום, בכל ישותו, רצונו והבנתו, ובכך נתנסה מהי נקודת המוצא שלו – הזדהות או התבטלות. הניסיון היה גדול, כי מעבר לקושי בביצוע העקדה, הקב"ה לא ציווה אלא ביקש, כאומרו "קַח נָא אֶת בִּנְךָ" (בראשית כב ב), וכן לא נקב לו תאריך מתי לעשותו, והיה יכול להתעכב שנים רבות עד שיעשהו.
אברהם אבינו עמד בניסיון ועשאו בחפץ לב, מיד למחרת בהשכמת הבוקר. ובכך הובררה היטב מהי נקודת החיבור של אברהם לה', כמאמר הכתוב "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה" (שם שם יב). בכך נוצר החיבור העצום של כל הרצונות המוסריים של אברהם אבינו, למרומי האין סוף, ונעשה מרכבה שלמה לשכינה. לפיכך, הפרי של מעמד זה היה חשיפת מקום המקדש, מקום התגלות הא־להות ברוממותה, שנקרא כאן "יראה", כי הוא מקור היראה. זהו המקדש ואורו, מקום חיבור שׁמים וארץ, סוד השראת השכינה הא־להית בארץ, המקשרת את כל הרצונות האנושיים הטובים אל שורשם בא־להות.
סוגיה זו רלוונטית מאוד לדורנו, ואפשר שהיא השאלה העמוקה ביותר העומדת בפני כל עובד ה'. כי בדורנו, אור האהבה מתגבר, והגלים החיוביים של בקשת ההזדהות ומציאת ההתאמה הפנימית לרצון ה' הולכים וגוברים. דבר זה אמנם חיובי מאוד ביסודו, כי בכך מתעורר האדם לקיום המצוות בחפץ לב, אולם דווקא משום כך צריך להיזהר, שלא נחליף במודע או שלא במודע, את הסיבה והשורש לקיום המצוות, ולא נפגע חלילה בשורשי העץ, דבר שיגרום בטווח הרחוק ליובש ורפיון בעבודת ה', היפך הבקשה המקורית, למצוא חיות ורעננות.
ובאמת, כל תנועה רוחנית־תרבותית בדורנו שמבכרת במודע את האהבה על פני היראה, ומפירה באופן אידאלי את האיזון הנכון בין ההתבטלות ובין ההזדהות, מאבדת היא את שורש חיותה, וסופה לעבור מן העולם. כי דווקא היראה, היא השורש של אילן החיים, כדברי חכמים באבות (ג ט, ג יז), היא המחברת אותנו למרומי האין סוף שהוא מקור החיים באמת, והיא הכוח המעמיד הנצחי שלנו, כמאמר הכתוב "יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד" (תהלים יט י).
בקוראנו את פרשת העקדה, את מסירותו של אברהם אבינו והתבטלותו לה', נשיב אל לבבנו לקבל עלינו מלכותו, ונתפלל לה', שנזכה לבחור את דרך חיינו, כדרכו של אברהם אבינו, דרך בה היראה לעולם תהיה קודמת לאהבה, והנאמנות לה' תהיה איתנה וחסינה, למעלה מכל טעם ודעת, ודווקא מתוך כך נהיה מלאי אור אהבה ודבקות רעננה, אמן!